<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ראשון שער שני</h1>
<h2>דף ח:</h2>
עוד כתב שם סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא כו' עד והכא איכא למידק טובא, שוחט בסכין של נכרים מאי טעמא אסרי כלל כו'. אמר הכותב ראו הביא לנו רוב דברים ללא הועיל, וקושיות ישנות מקושש, ובפירוקין חלושים את הישרה יעקש. ואם אבא לכתוב על כל פרט אוציא הזמן לבטלה, אבל שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מעט מהרבה. ותחלה אומר כי מה שהקשה דסכין של נכרים נותן טעם לפגם ולמה קולף ולמה מדיח, קושיא ישנה היא זו ועליה נאמרו תירוצין רבים לראשונים, ואחד מן התירוצים דילמא בסכין בן יומו. ואי נמי מאן אמרה להא דסכין של נכרים, רב, ורב דילמא אית ליה נותן טעם לפגם אסור. ורבא איסתפק ליה בע"א (ס"ח, ב') גבי עכברא בשכרא דאסר רב, אי אסר משום דסבירא ליה נותן טעם לפגם אסור. ויש מי שתרץ דשמנינות שבעין על גבי הסכין אין בו בשאינו בן יומו נותן טעם לפגם. והתירוץ הזה אני מגמגם בו קצת, דבר הניכר לעין הוא דטיחת שמנונית מועטת שעל דופני הסכין אפילו לשעתא נפגמת קצת, וכל שכן בשאינו בן יומו, ואין מביאין ראיה מחתיכה של בשר ושל שומן המרובה ועומדת בפני עצמה, לטיחה בלבד. ועוד שעל ידי הברזל מקבלת טעם ונפגמה, והנסיון מעיד על זה. ועם זה לא תקשה לנו ההיא דחלתית של נכרים שהביאו הראשונים על זו כמו שכתב הוא. אבל מורי הרב רבינו יונה ז"ל היה מתרץ באותה של חלתית, דמה שאמרו שם אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אעפ"י שסתם סכין שמנוניתא איכא, שאני התם לפי שהחלתית ניקח מן החנונים, והחנוני מקנח כליו כדי להשביח מקחו ושלא יהיה חלתיתו מזוהם, ולפיכך אין בו אלא משום הבלע שבסכין שנגעל על ידי חריפות החלתית, ועל הבלע הנפלט הוא שאמרו שאף עפ"י שנותן טעם לפגם, חריפות החלתית מתקנו וחוזר לשבח. וזה יותר נאות מן התירוץ והפירוש שכתב הוא, שאעפ"י שאמרו אחד מן הגדולים הקודמים, אינו נראה והוא חלש וזר, אלא שהוא אומר אהבתי זרים. ותדע שאם כדברי אותו פירוש איך אמר אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, ומי אמר שהשומן נותן טעם לפגם בחלתית שנצטרך לתרץ וליתן טעם לאיסורו, ואדרבה אנו אומרים שהוא לשבח וראוי להחליש כח חריפותו, ואיך תהיה ההנחה הפך הדבר. ואם מפני שאין דרך (לעכב) [לערב] ולאכול שומן עם החלתית, וכי כל הדברים שאין דרכן של בני אדם לאכול זה עם זה חושבין אותו לפגם, והנה מה שהשיבו אע"ג [וכו'] אגב חורפא דחלתית מחליא ליה, ועוד שאינו כן. ועוד שאי אפשר לומר כן, דהא אין דרכן של בריות לשתות עכברא בשכרא, ואפילו הכי נסתפק ביה רבא. וכן אין דרכן של בריות לזלף יין על גבי חטים, ואפילו הכי אסרו חביתא דחמרא דנפלה לביתא דחיטי. ועוד במאי דקאמרי אגב חורפא דחילתיתא מחליא ליה, אינו במשמע הלשון ששומן שעל הסכין מחליא ליה לחלתיתא, אלא דאגב חורפא מחליא לשומן, חדא דלא הוה ליה למימר. אגב חורפא דחלתיתא, דאגב משמע דעל ידי זה נתקן האחר, ואם איתא הוה להו למימר אגב חולייה דשמנונית מחלייה ליה חורפיה דחלתיתא. ועוד דשומן מאן דכר שמיה (דילמא) [דלימא] סתם מחליא ליה, הוה ליה למימר אגב חורפיה דחלתיתא שמנונית מחליא ליה. אלא אין פירוש זה נכון, ואדרבה הכי קאמר אע"ג (בספקא) [דפסקא] נותן טעם לפגם שפליטתו פגומה, ע"י חריפותו של חלתית מחליא ליה לאותו טעם הנפלט.
עוד כתב דתו איכא למידק דודאי קיימא לן כרב באיסורי, וכיון דכן בשוחט את הטרפה היכי פסקינן דסגי ליה בסכין בהדחה. ותו קשיא מההיא דאמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ולא סגי בהדחה. ופירש המחבר דודאי בית השחיטה צונן כו' עד ואינו נכון כלל, וההיא דרב נחמן אטעיתיה, אבל אני אפרש והכי פירושא, סכין ששחט בה ולא הודחה אסור לאכול בה רותח, כלומר לחתוך בה רותח, מפני טיחת הדם שבה, ואם חתך בה רותח לאחר שניטל מן האור [בעי נטילת מקום או קליפה וכו'] כדמוכח בפסח שני, אבל אם חתך בה צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה, כלומר אותו צונן שחתך בו, דלא דמי לשאר צונן דעלמא, [דבעלמא] איכא טיחא כל דהו במה שנגע אבל לגבי דם לאחר שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. אלו דבריו. אמר הכותב באמת ניכר שלבו אונסו ושמא לא למד ואם למד שמא שכח. וכבר אמרתי שאם באתי לחזר אחר פרטי דבריו אשר כתב והאריך אוציא הזמן לריק. ואני מדלג על מה שאמר שהוא יפרש ההיא דרב נחמן דאטעיין, ומי יתן ולא יפרש וישתקע פירושו ולא יאמר. דמה שאמר דהא (רב) [דרב] נחמן אמר שמואל בשלא הודח הסכין אבל אם הודחה מותר לאכול בו אפילו רותח, זה הפירוש מופרש ומוקצה מחמת חסרון ידיעה, דכל איסור סתם משמע ודאי אסור עד שיכשירנו הכשר גדול כשאר סכינים האסורים. וכל הגדולים פה אחד פירשו לשון רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו. ע"כ. ולשון בעל המאור ז"ל מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בה רותח דומיא דקערה שמלח בה בשר, אלמא צריך הגעלה בחמין. ע"כ. ולשון הרמב"ן ז"ל מדקא אמרינן אסור סתם משמע עד שיכשירנו הכשר גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון, (ושמא) [וש"מ] אית ליה לשמואל בית השחיטה רותח, מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, אלמא דכל היכא דאיתמר אסור סתם מפני שהוא רותח הוא. ע"כ. ואחר שבא לחלוק על דברי החבור יותר היה לו ראוי לומר דשמואל אית ליה בית השחיטה רותח ולית הלכתא כותיה, או שיאמר דהלכה כמאן דאמר רותח ולא התירו בסכין ששחט בה טרפה משום דבית השחיטה צונן כדברי החבור, אלא משום דאגב דטרידי סמנין למפלט לא בלעי. כי על כל אלה היה מוצא סיוע בדברי הראשונים ז"ל ושהן נאותין, אלא שכבר אמרתי שהוא בוחר הדרך הזר שאין לו חבר. גם מה שכתב דשחתך בה צונן למאן דאמר לא בעי הדחה דאצונן קאי, וטעמא משום דדם לאחר שנתייבש אינו נדבק כלל אלא נפרך ונופל. וטעם זה טעות מכמה טעמים. האחד שהוא בא להכחיש את העין, שאנו רואין אותו נדבק אגב דוחקא דסכינא. ועוד דמה שאמר צונן לא בעי הדחה לא חלקו בין צונן לח לצונן יבש, וכן לא חלקו בין שחתך בה מיד ששחט בה שעדיין הדם לח על הסכין בין לאחר שנתייבש, דסתם אמרו. והוא לא ידע בכל אלה. ומעתה, הוא שלא הטעהו רב נחמן ילך ויבשר לנערים. ויתר מה שכתב שם על כבולעו כך פולטו, ומה שחלק בין ניטל מעל האור ללא ניטל מעל האור, ומה שאמר בהכשר ניצוצות, ושהביא ראיה מכל יום ויום נעשה געול לחבירו שאמרו בשלהי ע"א, לא יספיק לי גליון על תשובות השגיות. ומשכיל על דבר ימצא ואיש מבין יחקרנו.
תשובת מחבר משמרת הבית. ומה שהוקשה לך על דברי רבינו ז"ל בענין חלתית, ואמרת כיון שהאיסור הבלוע בתוך הסכין כבר נפגם והותר, כי הדר מחליא ליה חלתיתא מאי הוי, דהא כיון שהותר דנבלה סרוחה דשריא רחמנא (ע"ז ס"ח, א') תו לא מיתסר. אני אומר שהפרזת על המדה ועל כן הוקשה לך, שאתה עושה בלע הסכין כנבלה מסרחת, ואינו כן, דבלע שאינו בן יומו אינו כנבלה מסרחת, שאם כן קדרות בפסח כל שאינן בן יומן כשנכנס איסור חמץ למה (יש בח להב) [ישברו לרב] ולמה משהינהו לשמואל (פסחים ל"א, א'), וכלים שאינן בני יומן למה מגעילין (ע"ז ע"ו, א'), דאפילו גופו של חמץ שיצא מתורת אוכל כגון שחרכו קודם זמנו (פסחים כ"א, ב') ואי נמי פת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב (פסחים מ"ה, ב') ומלוגמא שנסרחה (תוספתא שם פ"ג, ה"ב) אינן אסורין כלל, אלא הבלע מצד עצמו אינו כנבלה מסרחת, אלא דלענין תערובת, כל שהוא פוגם קצת תערובתו אינו אוסרו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ויגד לך חומץ לתוך הגריסין שאינו פוגם לגמרי, ואפילו לתוך גריסין רותחין, ובצונן אוכלין אותן בצפורי בערבי שבתות וקורין לקדרה זו קדרת שחלים (ע"ז ס"ז, א'), ואפילו הכי קרינן ליה נותן טעם לפגם שלא לפגום את תערובתו. ועוד מדאמר ליה מאן דאסר נותן טעם לפגם למאן דשרי (ע"ז ע"ה, ב') והא נותן טעם לפגם כלי מדין, (ודאי) [ודחי] לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה, והדר אקשי ליה בת יומה נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא, וכי פגמה פורתא מאי הוי ומאן קא שרי הכי, דהא לא שרינן אלא בלע הפגום לגמרי כנבלה מסרחת, אלא משום דמאן (שרי) [דשרי] שרי כל מאן דפגים תערובתן קצת אע"ג דאיהו לא נפגם לגמרי מצד עצמו, משום הכי אקשי ליה (ומקדרה) [מקדרה] בת יומה ולומר דאם איתא מה לי פגם פורתא מה לי פגם מרובה, ומיהו אפילו למאן דשרי כל היכא דלא פגום אלא פורתא (בקדרה) [כקדרה] בת יומא לא [חשיב] ליה לפגם. וכיון שכן בלע שבסכין אינו נפגם לגמרי מצד עצמו אלא שפוגם תערובתו, וחלתית אע"ג דחריף אין הבלע פוגם בו אעפ"י שפוגם במקום אחר, שאין הכל אלא לפי המקבל, ובחלתית אינו פוגם דחורפיה מחליא ליה ואינו נותן בו טעם לפגם אלא לשבח, והרי הוא כשאר הדברים שפוגמין במקום אחד ומשביחין במקום אחר. חומץ שפוגם בגריסין רותחין ואינו פוגם בצוננין, וכעכברא שפוגם ביין ומשביח בשכר (ע"ז ס"ח, ב'). ותו לא מידי.
עוד כתוב שם עוד כתב זה המחבר הכשר שיפה בסכין עם הכשר נעיצה, ואינו נכון וכו'. אמר המחבר חפצו של זה הכותב איננו מניח לו לישון, וחולק ראשון ראשון, כי כאן לא היה מקום על זה. שבחבור כן כתוב וסכין של נכרים צריך שיפה או נעיצה בקרקע, מפני שתשמישו תדיר, ולא תסור שמנוניתו בהדחה בעלמא. ע"כ לשון החבור. ומעתה אפילו תמצא לומר דשיפה מטהרת אפילו לרותח גמור, כ"ש שתטהר לצונן. ואי משום דאף נעיצה תטהר לצונן, כבר אמר שיפה או נעיצה. ומ"מ כיון שמהר למצוא, אני אומר שכן האמת שהמחבר כן דעתו דלא נשנית שיפה אלא לצונן חריף כאתרוגא דשבור מלכא דשלהי פרק השוכר שבע"א, שעל אותה משנה הביאו אותו מעשה, דמשמע דמתניתין בצונן כזה נשנית. ורש"י ז"ל כן פירש שם בע"א. ורבינו שמואל ורבינו יעקב ז"ל כן הסכימו דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. והר"ר אברהם ז"ל כ"כ שם דלרותח צריכה ליבון או הגעלה, וכתב הוא ז"ל וא"ת מפני מה לא פירשה המשנה הכשר לרותח כמו שפירשה דשפוד ואסכלא, ותירץ מפני שהסכין רוב תשמישו צונן לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשרה אפילו לצונן, ומשום דאגב דוחקא פלטה איהי ובלע אידך הצריכוה שיפה ונעיצה, והכשר רותח לסכין ג"כ אינו צריך לשנות משום שבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא. הנה אמת ויציב הנה נכון דמארבעה קראי שמיע לן ונסתיימה הלכתא ויציבא מילתא.
<h2>דף י.</h2>
עוד כתב שם אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום וכו', וזה אינו נכון וכו'. אמר הכותב טעה במה שכתב. חדא דכל מה שכתב באותן תרי לישני אינו לרב חסדא, וכדאיתא בגמרא בהדיא. ואם בא לומר דלרב חסדא אפילו לא שבר בה עצמות אלא תלינן דבעצם דמפרקת נגע בו ונפגם, מה בכך, וזה לא מעלה ולא מוריד למה שפסקו הלכתא כותיה דרב חסדא בששבר, דלא פסקינן כותיה בכל מה דקא שרי איהו. ועוד דאי משום הא למה ליה למכתב כל אותו אריכות, והא בהדיא אמרו מכלל דרב חסדא סבר אע"ג דלא שבר, אי לא שבר במאי אפגים, ואהדרו אימור בעצם דמפרקת אפגום. גם מה שאמר דבשאינו ידוע לו ששבר בה עצמות דמפרקת הוא דאפליגו רב הונא ורב חסדא, טעות הוא מצד אחד ואמת הוא מצד אחר. שאילו אמר שאף בזו נחלקו, זה אמת, דהא רב חסדא מכשר אפילו בזו, ולא נפקא לן מינה מידי אפסק הלכה ולומר דבעצמות אלו הוא שפסקו כרב חסדא, שבאלו הוא שנחלקו. אבל לומר שבזו דוקא פליגי, זה אינו אמת, דהא אפילו שבר בה עצמות כל היום קאמר רב הונא, דהיינו עצמות דעלמא על כרחין, כיון דקאמר שבר בה עצמות כל היום, עצמות דעלמא משמע, דאי בעצם דמפרקת, מאי כל היום. ועל כרחנו מה שאמרו הלכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר והלכתא כרב חסדא בששבר, [בששבר] ולא שבר עצמות דעלמא משמע, דבהא הוא שנחלקו בפירוש וכמו שאמרנו. אלא דמכלל מה שאמרו הלכתא כרב הונא בשלא שבר והלכתא כותיה דרב חסדא בששבר, שמענו דרב חסדא אפילו בעצם דמפרקת ואפילו בספק נגיעה תלי וסבר להקל, משום דמעמידין סכין על חזקתו. גם מה שכתב דאי לא, איכא חדא דלא איירי בה גמרא (ואין) [ולא] פסק [בה] מידי, דהיינו נגע בעצם דמפרקת ואפילו וכו'. גם זו טעות, דאנן הכי קאמרינן דרב הונא ורב חסדא כל היכא דנמצאת פגומה פליגי, דלרב הונא לעולם פסולה ואפילו שבר בה עצמות דעלמא כל היום, ולרב חסדא אפילו לא שבר עצמות תלינן להקל, אפילו בספק נגיעת עצם דמפרקת. והילכך כי אמרינן הלכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות, לכשתמצי לומר דבשלא שבר בה עצמות דעלמא דאמר, כבר פסקו הלכה כרב הונא דפסולה כל שלא שבר בה עצמות דעלמא, ולא תלינן בעצם דמפרקת ואפילו נגע, ודלא כרב חסדא, וכל שכן בסתמא. וכן ממה שאמר והלכתא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, שמענו דדוקא בששבר בה עצמות, אפילו נגע בעצם דמפרקת לא, לכשתמצי לומר דשבר בה עצמות דוקא עצמות דעלמא קאמר, דאם כן לא שיירו שום דבר שאפשר לתלות בו ברב חסדא, שלא פסקו בו הלכה (דלא) כותיה אלא בששבר בה עצמות דעלמא. וזה פשוט.
<h2>דף טו:</h2>
השער השני במה שוחט. כתב כתוב שם תנן בפרקא קמא בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והצפורן והשינים וכו', עד ודקדק בשמועה הרבה והעלה בפירושה דמסוכסכת אין לה אלא מורשא אחת ואינה זקופה אלא מוטה ואינה נרגשת אלא מצד אחד או בהולכה או בהובאה שחיטתו כשרה ואפילו עומדת הפגימה באמצע הסכין, ופירוש קיימא ברישא דסכינא שהפגימה כלפי ראש הסכין והמורשא שוכבת ומוטה כלפי קרנא דסכינא. זהו פירושו, וא"כ הוא באמת הוא לשון מחודש ורחוק מאד. ואני אומר שזה הפירוש אי אפשר להתקיים, מיהא דאמרינן בגמרא השוחט במגל קציר בדרך הולכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ואמרינן עלה אמר רבי יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה, ודייק לה מדקתני ב"ש פוסלים וב"ה מכשירין, ולא קמה לן, אלא מכשירין ומתירין כלה חדא מילתא היא. ואי איתא אמאי לא מייתי לה לרבי יוחנן ראיה מיהא דתניא סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה, ופירש זה החכם ואפילו כולן מסוכסכות. והכין קושטא דמילתא. אמר הכותב באמת נתבלבל בשבילין ונהפכו לו כל השקקין, כי רחוקים נעשו לו קרובים וקרובים נעשו לו רחוקים, וכבר ראה את המחבר שפלפל בהלכה הרבה, ומתוך פלפולו וקושיות והויות שמצא על דברי המפרשים הראשונים בא למדה זו. ובאמת כי היא מחודשת, אבל מפורשת. ואם תמה על החדוש, וכי לא מצא בחבור דבר מחודש שלא שמע אלא זה. ואילו היה כח בידו היה לו תחלה לתרץ קושיות המחבר ואח"כ יפרש, כי כן דבר כל חכם, לא שיכתוב דבר שפתים ומלבו יוציא מילין. ועתה אשוב על דבריו. וראש דבריו מיוסד על שגיאה, שכתב דר' יוחנן דאמר ע"כ לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה, דייק לה מדקתני ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ולא קמה לן. ושגג בזו, דר' יוחנן לא דייק לה מהא, אלא ר' אשי הוא דאמר, אמאי דאמר ר"י דבית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה, דייקא נמי דקתני ב"ה מכשירין. ועוד דרב אשי עצמו לא בא לחזק דברי ר"י ולומר דמדינא אסורה באכילה, אלא הכי נמי מסתברא קאמר, דמתני' גופה דב"ה שמעינן דהכין קאמרי כדמפרש לה ר' יוחנן, ואידחי ההוא מסתברא, ואפילו הכי לא אידחא דר' יוחנן. וזה דבר פשוט לא יטעה בו אפילו בר בי רב דחד יומא, וזו שטה פשוטה בגמרא לכל מי שהורגל בו. ועוד דבר מן דין קושייתו כקש ואין בה ממש, דאילו מההיא ברייתא דאם יש בה פגימות הרבה תדון כמגרה, אדרבה ההיא קשיא לן, דבית הלל דהכשירוה מיהא מידי נבלה, והכא קתני סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה, ונבלה היא. ואיך יביא ראיה מזה ממה שקשה מזה לזה, דע"כ יש לנו לתרץ ולחלק בין זו לזו. והתירוץ דההיא דפגימות הרבה מסוכסכות, אינן כפופות כל כך, וחוששין שמא הביא מעט ופגע במורשא, אבל מגל קציר פגימותיה כפופין מאד, ואין לחוש בשוחט דרך הליכתה. וכן פרש"י ז"ל וחלק בין ההיא פגימה מסוכסכת למגל קציר דב"ה, ז"ל והא דתנן שוחט במגל קציר דרך הליכתה ב"ה מכשירין, מפני שמגל קציר עוקצי הפגימות נוטין מאד ואין עוקרין דרך הליכתה כלל כלל. ע"כ. עוד כתב דעיקר הפירוש, דאוגרת יש לה שתי מורשות ומסוכסכת מורשא אחת וכאן וכאן זקופות הן ונרגשות משני צדדין בין בהולכה ובין בהובאה. גם בזה טעה, דזה שאמר שזקופה ונרגשת בין בהולכה ובין בהובאה, אין זו נמצא אפילו במחשבה אלא אם תהיה המורשא זקופה ממש על גב הסכין או מן הצד, דאי לא היאך תהא נרגשת ממש בהולכה והובאה, שאינה נרגשת אלא כשפוגעין בעוקץ או דרך הולכה או דרך הובאה, לפי מה שעומדת הפגימה, שאילו היתה מתחלה אוגרת והוחלקה המורשא השנייה, וכמו שפרש"י ז"ל, זו אינה נרגשת דרך הולכה אלא דרך הבאה בפגעו בעוקץ. והרמב"ן ז"ל כן פירש במסוכסכת שהיא כפופה, וז"ל פירוש מסוכסכת מרוח אחת, שעוקץ הפגימה כפוף כמגל קציר, ואין המסוכסכת קורעת אלא מצדה האחד שהפגימה בה. וזה ודאי עיקר הוא. ע"כ. ז"ל. ואף מדברי רש"י ז"ל שהוצרך לתרץ הא דאם יש בה פגימות הרבה עם ההיא דב"ה דמכשרי במגל קציר, ותירץ דההיא דמגל קציר פגימותיה כפופים מאד, כמו שכתבתי, נשמע דמסוכסכת אעפ"י שכפופות, אין כפופות מאד כשל מגל קציר. ואעפ"י שפירש שמסוכסכת יש לה עוקץ אחד זקוף, לא זקוף ממש קאמר שתהא נרגשת בין בהולכה ובין בהובאה, אלא בפוגעין בעוקץ או שקורעת דרך (נפילה) [נפילת] הסימנין ממנה, וכמו שמבואר בפירושיו. עוד כתב בדקיימא ברישא דסכינא לפי שאין כח במורשא אחת לנקוב אלא להחליש, ואפילו בבא לשחוט סימנין גרודין שאין עליהם עור ולא בשר. ומ"מ אף מסוכסכת פסולה במוצא חצי קנה פגום ובא לגמרה דהשתא האי מורשא בזעא. ע"כ. ופליאה ממני דעתו, וקורא אני על זו לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא, תחלה אמר שהמסוכסכת זקופה ונרגשת משני צדדין בין בהולכה בין בהובאה, ואח"כ אמר שאין כח במורשא אחת לנקוב אפילו בבא לשחוט סימנין גרודין שאין עליהם לא עור ולא בשר אלא להחליש, ואחר שהן גרודין והן פוגעין במורשא הנזכרת, למה לא תפסל. ועוד יאמר לנו מה היא החולשא ומה היא הנקיבה, ולא אמרו לשון מחליש בסימנין אלא בעור ובשר, אבל בסימנין אין דרך בהם לומר מחליש. וזה פשוט, ואלו דברים שכתב חלושין שאין להם עמידה. ולבסוף כתב דאף במסוכסכת פסולה במוצא חצי קנה פגום שבא לגומרה, ולמה פסולה, והלא נגמר השחיטה בלא קריעה ונקיבה רק בחלישותא דסכינא, וכן כל שחיטה. וא"ת שאותה חולשא פוסלת בסימנין, אף בהתחלתן נאמר כן שתפסול, דדילמא פגעה בושט שנקובתו במה שהוא. ואורייתא נביאי וכתובי, לא מצאתי בדבריו לא טעם ולא ריח. ומלבד זה שברר לו דרך עקומה ושלא כדעת כל המפרשים, בסימנין גרודין, לפי מה שהוא סבור שהמסוכסכת נרגשת וזקופה, ומזה הביאו קושיא על פי' רש"י ז"ל במה (אפילו) [שפירש] במסוכסכת, וזה לשון הרמב"ן ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שפירש במסוכסכת בחדא דקיימא ארישא דסכינא דשחיטתו כשרה, מפני שכבר הוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגימה ואין כאן ספק נגע הסכין בעוקץ בסימן, אבל באוגרת מורשא קמא מחליש עור ובשר והשני בא ופגע בסימן וקורעו, וכתב עליו הרב ז"ל זה אינו מחוור, שכשהכשירו בשחיטה הכשירו ואפילו בעור שנפגם (ואפש') [ואפילו] בחצי קנה פגום נמי הכשירו, דליכא למימר מחליש עור. עכ"ל. ואם הכותב הזה נעשו לו דברי החבור רחוקים, האמת הכל קרוביו.
<h2>דף טז.</h2>
עוד שם כתב החכם בענין תלוש ולבסוף חברו ובטלו, דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא פשיטא לי כו' ואני אומר וכו'. אמר הכותב הנאה והראוי שראיתי בכל דבריו הוא מה שכתב כאן שהוא עמד על (דברי) [דבריו] וראה כי מתוך דקדוקיו ופירושיו המוכרחין אמר מה שאמר. והוא לא מצא בהן ידיו ורגליו ועשה עצמו כלא שומע, ואמר שאין אזנו יכולה לשמען. ואולי האמת אמר בזה. אבל אוזן מלין תבחן שמעה ותאשר'. ועל שאר דבריו שכתב שם, איני רואה לטרוח בהן כדי שלא אוציא הזמן לבטלה, וכל רואיהם יכירום.
עוד שם כתב שנראין דברי האומר דאיפשיטא בעיין וכו', ואני אומר אכשור דרי, בעלי הגמרא וכו'. אמר הכותב ירפד חרוץ עלי טיט, וחפצו מכריחו למלאת גוילים בדברים בטלים. ותחלה אומר כי בחבור כך כתוב קשיא לי אי פרושי קא מפרש כשרה כשרה למה לי, ומכאן נראה לי לכאורה דהאי דיחוייא בעלמא היא ולא דסמכא ולא דייקינן בה כולי האי, וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיטא בהדיא, לכאורה ברייתא בכותל בנין כדאוקימנא מעיקרא. ודברים של טעם הם ובעלמא דייקינן הכי נמי. ומה שכתב דהלכתא הכי ולא מטעמיה, מסייע אין בו ממש, ואומרים לו לא מדבשיך ולא מעוקציך, דאיהו שביק בשרא שמינא ומגרר גרמי, ובכל מה שכתב אין בו תועלת של כלום. חדא, דאילו הוה פשיטא ליה לרבא בשחיטה אי שמיע ליה דרב פפא, ודאי רבא שמעה להא דרב פפא, רב פפא תלמידיה דרבא הוה, ואמאי דקא פריש לה רבא כר' אלעזר דאמר תברא, אמר רב פפא כולה חד תנא הוא, ולא קבלה רבא. וטעמא משום דרב פפא אזיל לטעמיה דאמר דחקינן ומוקמינן כחד תנא ותרי טעמי ולא מוקמינן בחד טעמא ותרי תנאי, כדאיתא במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (נ"ה, א'), ופליג אדר' יוחנן דאמר בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מ"א, א') מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאניה לבי מסותא, דניחא ליה לרבי יוחנן לדחוקי ולאוקומי בחד טעמא ובתרי תנאי מלדחוקי ולאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי. ורבא ניחא ליה נמי בהכין מלדחוקי ולאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי. ותדע לך עוד דאם כדבריו, גמרא דידעי לה הא דרב פפא אמאי לא פשטא מהא, ולימרו כלום איסתפקא ליה לרבא אלא משום דסלקא דעתיה דההיא ברייתא דזרעים תנאי היא ולא משכח ליה פיתריה בלאו הכי, הא אמר רב פפא דחד תנא ותרי טעמי הוא. ועוד תדע לך דרב פפא לא אתא למימר דהכשר זרעים לאו תנאי, דעל כרחין תנאי נינהו בעלמא, אלא דפרושי קא מפרש הא דלא תיקשי רישא לסופא. ועוד דהא האי תנא דהכא סבר כתלוש דמי, ור' אליעזר ס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולענין הכשר זרעים נמי אית ליה הכין, דגרסינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב ס"ו, ב') מי גשמים שחשב עליהן להדיח את האיצטרוביל, אליבא דר' אליעזר לא תיבעי לך דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, דאלמא פשיטא להו דר' אליעזר לענין זרעים כמחובר דמי. אם כן ראייתו יתיב זבוב ומחיק ליה וליכא למיסמך עלה. ודברים אלו יותר אדנים לעמודים ליחידים ולכל אשר על האמת מודים.
<h2>דף טז:</h2>
עוד שם גרסינן בפ"ק אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, אמר רב הונא כו' ואינו נכון וכו'. אמר הכותב אין אדם יכול לעמוד על דעתו, איך עלה על לבו לומר דכיון דהיא גופה לא שריא אלא בדיעבד לא שייך למגזר, וכוליה תלמודין אסרינן דיעבד גזרה משום לכתחלה פירות הנושרין בשבת אי נמי ביום טוב, אסרום דיעבד משום גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכן משקין שזבו. וכן מבשל בשוגג בשבת. ואספרם מחול ירבון. והשוחט במגל קציר דרך הולכתה דאסרי ב"ה באכילה מיהא, וטעמא גזרה שמא יבא מעט ויפגע בפגם, אילו אמר בריא לי שלא הבאתי מי שריא ליה. גם מה שהאריך בספור ייחוסו של רב שהיה ר' חייא חביביה ורביה, לא ידעתי למה, וכי לייחוסו הוצרכנו כאן ולדעת מי היה רבו. גם מה שאמר דרב לא אמרה על הא דנעץ סכין בכותל, ילך ויבשר לתינוקות, דגמ' עשאה אמר מר כדי לומר מה שאמר רב עלה, והוא אומר דבעלמא איתמר, א"כ [לא] הוה ליה לגמרא לאיתויי ההיא דאמרה רב עלה. שאילו אמר רב צואר בהמה למטה כשרה אבל צואר בהמה למעלה לא, חיישינן שמא ידרוס, היינו אומרים כן, אבל עכשו דאמר לא שאנו, על כרחנו לאו מימרא באפי נפשיה איתמר אלא אברייתא אמרה. והוא אומר דלאו אהא אמרה. אין אלו אלא דברי התול. אלא ודאי דאפילו בדיעבד ואפילו באומר בריא לי פסולה, גזרה דלמא דריס ולאו אדעתיה וסבור שלא דרס, ומתוך כובד הבהמה שמא הכבידה מעט על הסכין ונדרסה.
תשובת מחבר משמרת הבית בדין נועץ סכין בכותל וצואר הבהמה למעלה ושוחט. שאלוני על מה שכתבתי למעלה, וזה אשר השבתי עמדתי על מה שהוקשה לך במה שאמרתי אני בנועץ סכין בכותל למטה וצואר בהמה למעלה, דאפילו אמר בריא לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה, ואמרתי דגזרינן דיעבד אטו לכתחלה, כפירות הנושרין ומשקין שזבו והמבשל בשבת. אמרת דאפשר דאין הנדון דומה לראיה, דהתם הוא שהמעשה שאנו חוששין לו הוא עצמו (ואסור) [אסור] לבשל, לסחוט ולתלוש, אבל כאן אין האיסור בדריסה, וכל שאין מתירין לו אלא בדיעבד ובאומר בריא לי ליכא למיגזר טפי, דתו לא אכיל עד שיאמר בריא. זה תורף דבריך. ואני איני מבין ההפרש הזה, דהכא אכילה בלא בריא [דומיא] דהתם התלישה והסחיטה והבישול דהתם. ואעפ"י שלא התרנו לו אלא בדיעבד, איכא למגזר דלמא עביד לכתחלה ויאכל אעפ"י שאינו אומר בריא. ולא עוד אלא דאיכא למגזר טפי הכא בדיעבד אפילו אומר בריא אטו לכתחלה טפי ממבשל וסוחט ותולש, מתרי טעמי חדא דהתם עביד בידים ואי עביד מידע ידיע וליכא למיחש כולי האי דלדיעביד לכתחלה בידים ולשוויי נפשיה רשע, מה שאין כן כאן דדלמא דריס ולאו אדעתיה וסבר דשפיר שחוט ואתי למיכל, ועוד דהתם חמיר להו לאינשי טפי דאי עבד קא מעייל נפשיה באיסור סקילה ואפילו הכי חיישינן וגזרינן, כל שכן הכא דלא חמיר כולי האי דאיכא למגזר, וכאותה שאמרו בגיטין (נ"ג, ב') בקנסינן שוגג אטו מזיד. ועוד דהא שוחט במגל קציר דבמעשה השחיטה דרך הבאה ליכא איסור ואפילו הכי גזרינן ואסרינן לה באכילה ואפילו באומר בריא לי שלא הבאתי, דהא התם מילתא פסיקתא קא תני השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ומשוו לה נבלה, וטעמא משום דקא סברי בית שמאי דאי אפשר ליזהר שלא יבא מעט ופגעי סימנין בפגימה, ובית הלל דמכשירין הא אוקימנא דוקא מטומאת נבלה משום דקא סברי דכל היכא דאמר דלא הביא לא משוינן לה נבלה דאפשר דלא הביא, אבל באכילה מודו לבית שמאי משום דגזרינן הולכה אטו הובאה. וכן פרש"י ז"ל במאי דקאמר בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה דגזרינן הולכה אטו הובאה, אלמא אף באומר בריא לי שלא הבאתי פסלינן לה באכילה. וכן בדין, וכן כתובה אצלנו. ועוד דאם איתא לא לשתמיט בשום דוכתא למימר ואם אמר בריא לי שלא הבאתי מותר. ועוד שאילו אתה אומר דבאומר בריא לי שלא דרסתי מותר, מפני מה אתה אוסרו לזה לכתחלה, דכל שאינו אומר בריא אי אתה מתירו באכילתה וכל שאומר בריא אי אתה חושש לו, אם כן אפילו לכתחלה בסכין למטה וצואר בהמה למעלה, כל שאין הסכין נעוצה במחובר אלא בקורה תלושה לשתרי אפילו לכתחלה, דהכא לאו משום בל תשחת אתינן לה אלא משום אסור דרוסה, אלא ודאי משום דלא סמכינן על בריא שלה, דדילמא דריס מעט ולאו אדעתיה, דדלמא אע"ג דהשתא יהיב דעתיה שפיר דאמרינן בריא הוא, דילמא למחר לא יהיב דעתיה שפיר וסבור דלא דריס וידרוס, והיינו דקאמר שמא ידרוס. וגם אתה אגב שיטפך כתבת כן וכונת על האמת, שכן אמרת והא דקאמר שמא ידרוס מילתא אגב אורחיה קמ"ל (לדעולם) [דלעולם] אין מניחין אותו לכתחלה לשחוט כן שמא ידרוס ולאו אדעתיה. ע"כ לשונך. דאלמא אף באומר בריא חיישינן, דאי לא, כי לא יהיב אדעתיה מאי הוי, והא כל דלא אמר בריא ממש לא שרינן, וכי קאמר בריא מהימן דמימר אמרינן דרמא אנפשיה ושפיר שחט. ע"כ. וזה נראה לי ברור. ומה שכתבת דהויא כההיא דדייקינן (י"ב, ב') גבי חרש שוטה וקטן שמא קלקלו בשחיטתן לא קתני אלא שמא יקלקלו, הא ליתא, דההיא אין מוסרין להם לכתחלה אפילו באחרים רואים אותם קאמר ומשום בל תשחת כדברי רש"י ז"ל, אי נמי להתלמד דאין אחרים עומדין על גביהן קאמר משום חשש הרואין כדברי רת"ם ז"ל, ואם כן מה ענין זה אצל זה. גם מה שאמרת דהיינו דלא נקט רב לשון גזרה אלא לשון חששא, ואמרת עוד (דלהך) [דלכך] קצר בלשון ולא אמר פסולה. אני אומר דרב פסולה קאמר, דהא אברייתא דקתני כשרה קאי ועלה קאמר אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה לא, וכיון דקאמר לא, הרי הוא כאלו אמר אינה כשרה, וכל שאינה כשרה פסולה. והאי דנקט לשון חששא ולא נקט לשון גזרה, משום דלשון חששא עדיף טפי הכא, משום דלשון גזרה ברוב המקומות לא אתי אלא על דבר נודע לכשיבא, כגון גזרה שמא יסחוט, גזרה שמא יעלה ויתלוש, גזרה שמא יחתה בגחלים, גזירה שמא יעלה באילפס ראשון, ולא שייך בהו לשון חששא, אבל כאן לא שייך ביה לשון גזרה אלא לשון חששא, דטעמא הכא דלמא דריס ולאו אדעתיה, ובדבר שאין בו בירור ידוע שייך לשון חשש חיישינן שמא בעור נפגמה, וליחוש שמא טרפה (הואוי) [הוא], חוששין שמא הבריא, חוששין לספק דרוסה, אף כאן חוששין שמא ידרוס ולאו אדעתיה.
<h2>דף יז:</h2>
עוד שם כתב בשיעור פגימת סכין, הא דאמרינן בפ"ק דחולין אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן וכו', ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן כפגימת המזבח. וכמה פגימת המזבח, כדי שתחגור בה צפורן. וכתב יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא, מדקאמרינן בקדשים לא מיירי ולא קאמר (דבדיקת) [דפגימת] סכין לית ליה. ואין זה מחוור, דהא בעא מיניה רב אחא מרב אשי דמיא לסאסא מאי, ואם איתא מאי קא מבעיא ליה. ותו דהא אמרי בגמרא במערבא בדקי לה בשמשא ובנהרדעא במיא ורב אחא בר יעקב בחוט השערה רב ששת בריש לישניה וכו', עד הילכך קיימא לן דפגימת הסכין בכל שהוא. ומיהו לאו כל שהוא ממש, אלא אוגרת כשמה, שאוגרת שום דבר. וזה אינו נכון, ומאן דדייק דהלכתא כרב חסדא מדאמרינן ואידך בקדשים לא מיירי ולא קאמר דאידך פגימת סכין לית ליה, שפיר קא דייק, דודאי ריש לקיש כל עיקר לא אמרה לשמעתיה אלא משום מאי דמסיים בה וכלן פגימתן כפגימת המזבח, ולא לאשמועינן מניינא בפגימות, אלא ודאי עיקר שמעתיה לאשמועינן פגימות דבחד שיעורא, דהיינו (פגימות) בלחוד מאי דמחדית בהו הוא דאתא לאשמועינן, ואם איתא דלית (להו) [ליה] האי שיעורא בפגימת סכין, ודאי לית (להו) [ליה] למיחשבה בהדייהו. אלא הדבר ברור דכלהו מודו ברב חסדא. אמר הכותב כותב זה בחלום ידבר, דאינו אלא מביט בחבור ורואה וחולק, ודבריו לא בהשכל, דאם כדבריו שלא בא ריש לקיש אלא משום לאשמעינן פגימות דבחד שיעורא, (לא) משום מאי דמחדית שכלן כפגימות המזבח ופגימת המזבח חגורת צפורן הוא דאתא לאשמועינן, היא הנותנת שהיה לו למנות פגימת סכין דאף היא כפגימת המזבח, ואם בא לומר (דלרבי) [דלר"ל] לא אתא לאשמועינן אלא הנהו דבחד שיעורא בקדשים, ה"ל לפרושי הכין. ואפילו הכין דברי בטלה הן, שאין בדבריו אלה לא נח ולא נה ולא סייעותא ולא תיובתא, ולא ידענא להו פיתרי. ומה שאמר שזה דבר ברור, לא ברור מלל, דלפי שמנאה רב חסדא בכלל הג' אחרות, אמרו בדרך דילמא ר"ל אפילו אית ליה דרב חסדא בחולין לא קא מיירי. ותדע דאם איתא דכלהו אית להו כרב חסדא, מאי קא בעא מיניה רב אחא בריה דרב אויא (מאמר רב) [מרב] אשי דמיא לסאסא מאי, דהא כלהו אית להו בכדי שתחגור בה צפורן. ורב אשי נמי דאמר ליה מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן, טפי הוה שפיר למימר ליה אפילו בטפי מינה כשרה, דהא אמר רב חסדא דפגימת סכין כפגימת המזבח. ועוד כתב ומאי דמייתי ראיה מדאמר בנהרדעא בדקי לה במיא ובמערבא בשמשא ורב אחא בחוט השערה ורב ששת בלישניה למימרא דלית להו דרב חסדא, לאו ראיה היא, דלא משכחת בחד מינייהו לישנא דאצרכתא, דלא אמר במערבא מצריכי אלא בדקי, וכולי האי לחזר אחר סכין יפה, אבל לעכב אין לנו אלא כדי שתחגור בה צפורן. ע"כ. ואין אלו אלא דברי הבאי. חדא, דכל הני בתר מאי דאמר מנין לבדיקת סכין מן התורה, קא מייתינן להו, דמשמע כל חד וחד מהני בדקי (לא) [לה] הכין לצריכותא, אי אית בהו פגימה כלל, דפסלי ליה לשחיטה מדינא, דאפילו בפגימה כל שהוא מיפסלא. ומינה אמר רבה וכן רב פפא דצריכא בדיקה אבישרא, דאי בחגורת צפורן כרב חסדא, בישרא למה צריכה, והלא הבשר מרגיש כל שהו אבל אינו חגור בפגימה, אלא ודאי משום דפגימת הסכין בכל שהוא. ומיהו לא שתהא פגימה כל דהו ממש הנראית לשמש פוסלת, דהא חוגרת אמרינן, אלא שאילו היתה נראית שם, היו בודקין אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר ואפילו חוט השערה, ובכך היו פוסלין אילו נמצאת פגומה אפילו כך אחר שחיטה. ותדע לך דעל כרחנו יש לנו לומר כן דלצריכותא אמרו, דהא חד מהני רב ששת דבדיק לה בריש לישניה, דבסורא אמרו בשרא אכלה בשרא בדיק לה, אלמא צריכותא היא. וכן פרש"י ז"ל, ז"ל בשרא אכלה בשרא בדיק לה, היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר, או בריש לישניה או בבשר אצבעו, אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן, אבל בדבר אחר לא (היה) [הויא] בדיקה, שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר. עד כאן לשון הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב, ז"ל נראה לי דאמוראי נינהו, דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא ומיא, אפילו פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חגור בה פוסלת בשחיטה, ובלבד שתחגור בה צפורן או בשר או אפילו חוט השערה, אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זו דומה לסאסא. ורש"י ז"ל פירש דמיא לסאסא, שאין פיה חלק אבל פגם אין בה. ומדבעיא לן הא שאין בה פגם, ש"מ כל פגם פוסל בה. והכי קיימא לן דהא רבנן בתראי הכי ס"ל, ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא, וכן בעל ההלכות ראשונות לא (הזכירם) [הזכירה] כלל (וכתבם) [וכתב] היכי בדקינן, בשמשא ומיא וחוט השערה וצריכה (בשרא) [אבשרא] ואטופרא. ע"כ לשון הרב. הנה שהסכימו לפסק החבור, הוא וכל הראשונים אשר מימיהם אנו שותים. עוד כתב כאן לישנא דתחגור בה צפורן אינו מלשון חגורה כמו שסבור החכם שהפגימה היא החוגרת. ע"כ. ורואה אני בזה שצפרנו ואצבעו אינן מרגישין במה שכותב, שאילו תחגור כמו תרגיש א"כ חזר לומר שפגימת סכין בכל שהוא, שהצפורן מרגשת היא אפילו בכל שהוא. גם במה שבא לדקדק בין תחגור בה צפורן לתחגור את הצפורן, חזר מדקדק ולא ידע בדקדוק מאומה, שאין זה אלא דקדוק של מי שלא דקדק בלשון חכמים ז"ל, שהם ז"ל לא ימנעו בדבר שזה פועל בזה וזה נפעל מזה, מלהזכיר הנפעל בלשון הפועל, שכן אמרו החולץ ליבמתו, אעפ"י שהוא נחלץ והיא חולצת. וכזה במקומות אחרים, גם במקצת מקומות ככתוב כאן. גם דקדוקו וחברו, צולע על ירכו, כי ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חגר הוא. ועוד למה לא פירש תחגור הפגימה בהצפורן, וכמוהו (שמות כ"ט, ט') וחגרת אותם אבנט, שהוא כמו (אבנט) [באבנט]. או יפרש שהצפורן תחגור עצמה, וכמוהו (ירמי' ד', ח') חגרו שקים, שהוא כמו חגרו עצמם בשקים, שלשון חגירה נופל בין בפועל בין בנפעל, כמו לבש ולבוש. וחושב הוא לחכמה כשהוא בודל מדברי כל הראשונים, ושלא לצורך ולא להועיל, וכולם מפרשים תחגור מלשון חגורה. והרמב"ן ז"ל כתב שהצפורן חגור בה. ופעמים אומר בקונדרסו ואדוני מורי רבינו משה אומר כן, כדי לחסום הרואים ומצד אחד מעיד על עצמו שלא עמד על דבריו כלל. עוד הוסיף בה דברים, שכן כתב ורב אחא דבעא דמיא לסאסא מאי, ודאי מרגשת בה צפורן, ואעפ"כ כשרה, שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל, אלא כשמחדדין את הסכין ביותר עולה על פיה כמין חוט אחד, ואותו חוט מסכסך בבשר האדם, ודומה לראשי השבלים, ופעמים אותו חוט מסתלק מעל הסכין, ועליו שאלו והשיבו שהוא כשר, שאין פגימות אלא שמתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך. ונתבאר בפירוש מה שהיה נעלם (מרבינו) [מרבים]. ע"כ. ומי יתן החרש יחריש ותהי לו לחכמה, כי סכסך דברים, ובא לפרש וכתב מגלת סתרים, כי זה החוט שאמר שאינו מגוף הסכין, לא ידעינן מאי [הוא], וכי נוסף מן המשחזת על הסכין, ומין בשאינו מינו אינו מעכב, או בא לומר שכיון שלפעמים נופל אותו חוט מעל הסכין, אעפ"י שעכשו בשעת שחיטה ישנו, רואין אותו כאילו אינו ולא פגע נגע בסימנין, או מה בא ללמדנו שאם הוא נרגש כמו שהוא אומר, וכל פגימה שהיא בסכין עצמו ונרגשת בצפורן פוסלת, אפילו זו שבחוט זה שאמר תפסול. ומה הוא הדבר שנעלם מרבים שגלה הוא, ואני רואה שהוא סותם הגלוי, ובא לפרש ולא עלתה לו בידו.
